צמיחה – טיפול באמצעות גינון לנערות בסיכון במעון צופיה
מאת: שרון בר אל 


"זו הגינה שלי, פעם ראשונה שיש לי משהו שהוא שלי... והוא אפילו יפה". נ', בת 15.
 
תוכנית "צמיחה" מעצימה נערות ונשים במצבי מצוקה וסיכון תוך שימת דגש על מאפייני הזהות המגדרית. גינונים – גינון טיפולי, ייעוץ והדרכה, שמה לעצמה את הנושא המגדרי כחלק מרכזי בפעילותה. תוכנית "צמיחה" פותחה ומופעלת על ידי גינונים במרכזי טיפול שונים לנערות ולנשים.
התוכנית מאפשרת חוויה מיטיבה, מקום ודרך המעודדים את הבנייתם של מנגנוני התמודדות נורמטיביים כגון: פיתוח מודעות עצמית, חשיבה ביקורתית, השמעת קול ובחירה, קבלת החלטות, העצמה ורכישת תחושת שליטה.
המפגש עם עולם הצומח מהווה עבור הנערות מקום מפלט מאינטנסיביות הטיפול הקונבנציונאלי. "צמיחה" חושפת אותן לעולם אחר בו הן הופכות ממטופלות למטפלות, בו הן יצרניות וקולן נשמע. עולם המאפשר להן לעבור חווית הצלחה שלעיתים מעולם לא חוו.
תוכנית "צמיחה" משתמשת בגינון ככלי השלכתי במהלך הטיפול הקבוצתי. נערות מדמות את שלבי התפתחות הגינה וההתמודדויות השונות במרחב הגנני, לתהליכים רגשיים בחייהן.  העבודה הקבוצתית מאפשרת להן הזדמנות לעבוד על בעיותיהן בעזרת אינטראקציות עם נערות אחרות בקבוצה. הקבוצה מפתחת אינטימיות מיידית (בשונה מקבוצות מעורבות שם התהליך ארוך יותר) ובהתאמה נורמות של תמיכה ושיתוף פעולה. התפתחות זו מובילה לזיהוי יעיל של כעס, קונפליקט, כאב או אכזבה באופן ישיר.
 
נערות במצוקה נמצאות בצומת שבין שלוש קבוצות: מתבגרים, נשים ואנשים במצוקה חברתית.
 
במאמר זה נסקור את מאפייני הנערה במצוקה ובסיכון, נציג חלק ממאפייני גיל ההתבגרות ונעמוד על נושא הזהות המגדרית. בחלקו השני, נציג את תוכנית "צמיחה" הפועלת במעון צופיה.
 
נערות במצוקה
נערות במצוקה הינן נערות בגילאי 12-19, אשר לרוב גדלו בתנאי מצוקה והתנהגותן חורגת מהנורמות המקובלות והמצופות מבנות גילן. הנערות נפלטו ממסגרת לימודית או תעסוקתית, נמצאות ברובד הנמוך של החברה ובסכנה ממשית של סטייה חברתית, הידרדרות ועזובה מינית[1].  הנערות מגיעות לרוב מרקע של חסך רגשי. מאפייני הרקע הם לרוב קשיים במערך המשפחתי, אלימות מילולית ופיזית במשפחה, הזנחה פיזית ורגשית, התעללות מינית במשפחה, תקיפה וניצול מיני.  הנערות מתפקדות באופן לקוי, הן בעלות הרגלי סוציאליזציה לקויים, דפוסי עבריינות, בריחות מהבית, שוטטות, התחברות לקבוצות שוליים (עבריינים, בני מיעוטים וכד’), שימוש ראשוני בחומרים פסיכו-אקטיבים עד התמכרות, נשירה ממסגרות חינוכיות, ניסיונות אובדניים, הפקרות מינית ועוד. הן בעלות מוקד שליטה חיצוני, בעיות זהות ודימוי עצמי, בעיות בזהות המינית, חסרות אמון בסיסי, חלקן נמצאות במצבי פוסט טראומה ומצבי גבול פסיכיאטריים.
הן מתחילות סחרור במסלול ההידרדרות לעולם מסוכן, עברייני, בודד, מנותק.
 
גיל ההתבגרות
הנערות הן ילדות בתהליך של צמיחה פיזית, נפשית ושכלית – נערות בגיל ההתבגרות. המאפיין של תקופה זו הוא המעבר מן הילדות לבגרות, מעבר שביטויו המובהק הוא שינוי בכל תחומי החיים של המתבגר – הנפשי, הגופני, הרגשי והערכי. זוהי תקופה של שינויים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.
גיל ההתבגרות, המלווה בתמורות רבות, הוא תקופה מורכבת ופגיעה במיוחד.  השינויים הרבים גורמים למתבגרים בלבול ומעוררים שאלות, תהיות וחרדות. אריקסון (1950) אפיין את ההתבגרות כתקופה במעגל חייו של האדם, בה הוא נדרש לגבש לעצמו תחושה של זהות אישית. בתקופה זו הנערה מעצבת את אישיותה העצמאית, ומגבשת את זהותה העצמית. מחד גיסא היא משתוקקת לחקות ולהזדהות עם אחרים, ומאידך גיסא, היא מחפשת את זהותה שלה. הנערה נדרשת בשלב חיים זה למסוגלות בהכרת והערכת כוחותיה וחולשותיה, ליצירת אידיאולוגיה והשקפת עולם אישית ובניית שאיפות לעתיד. היא מגיעה לתקופת חיים זו עם המטען הערכי אותו קיבלה וספגה בשנות חייה הראשונות בבית ובסביבתה.  בתקופה זו קיימת אי בהירות בהקשר לציפיות הסביבה מהנערה וציפיותיה מעצמה והיא חווה פעמים רבות מבוכה ובלבול.
 
נערות במצוקה מגיעות לגיל ההתבגרות חסרות כוחות, פגועות ופצועות, ללא יכולת להתמודד עם המשימה העומדת בפניהן – גיבוש הזהות העצמית. הנערה במצוקה אינה מסוגלת להתמודד עם העוצמות של תקופת גיל ההתבגרות ומגיבה להן בתהליך הולך וגובר של הידרדרות, הרס עצמי[2], ניסיונות אובדניים ועוד. נערות במצוקה קוראות, לעיתים תכופות, את המפה החברתית בצורה מעוותת, הן מתקיימות בסביבה המעבירה מסרים גלויים וסמויים וקיים חוסר הלימה בין המסר אותו קולטות הנערות לבין המסר הנשלח מהמשפחה והסביבה.
 
הזהות המגדרית
התפתחות הזהות המגדרית מתחילה בילדות המוקדמת, והיא מעוצבת בתהליך החיברות של הפרט במקביל ללמידת תפקיד המגדר המותאם למינו מלידה. מאפייני המגדר מבטאים תפיסה תרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.
תפקידי המגדר נרכשים ומופנמים בתהליכי חיברות ויצירת זהויות מגדריות נפרדות לילדים ולילדות. הזהות המגדרית מגדירה ציפיות התנהגותיות שונות לנשים ולגברים.
תהליך החיברות לתפקיד המגדרי מתחיל מרגע שהפרט נולד, באמצעות בגדים, צעצועים, לימוד השפה ועוד. הפרט לומד ומפנים את ההתנהגות הנורמטיבית למגדרו מתוך צפייה בהתנהגות הוריו, מחנכיו ובני גילו, ומתוך תגובותיהם להתנהגותו שלו. כל סטייה מהתנהגות לגיטימית למגדר, עשויה להיתפס כהפרה של דפוסי התנהגות חברתיים.
 
נערות במצוקה אינן מסוגלות לחוות את עצמן שוות, בעלות ערך ויכולת להשפיע ולהשמיע קול, להביע עמדה דעתנית וביקורתית. חוויתן מעצימה את הפער הקיים ממילא, בין נשים לגברים לממדים שבחוויתן אינם ניתנים לגישור. מכאן מתקבעת חווית עצמי חלשה, פסיבית ותלותית.
 
ברגר ושכטר[3] מציינים כי נערות במצוקה נמצאות בצומת שבין שלוש קבוצות: מתבגרים, נשים ואנשים במצוקה חברתית. ההימצאות בצומת זו מזמנת קשיים רבים ומורכבים יותר מכל קבוצה אחרת. הנערות מצויות בקצהו של הרצף, עובדת השתייכותן לשלוש קבוצות סיכון, חושפת אותן למידה רבה של אי הלימה בין הציפיות מהן ושלהן בתחומים שונים.
 
קבוצת נערות בגיל ההתבגרות
המאבק בדמויות סמכות (המבוגרים) הוא אחד המאפיינים הנפוצים בגיל ההתבגרות ובשל כך הופכת קבוצת השווים לקבוצת התייחסות והשתייכות בעלת משמעות רבה.
עבודה קבוצתית בתקופה זו הופכת למדיום טיפולי רב עוצמה. הנערות בקבוצה חשות כי חברותיהן מקבלות אותן ואת כישלונותיהן. הקבוצה מעניקה להן תחושת מסוגלות והן מוצאות בה אוזן קשבת והבנה לעוצמה הרגשית של חוויותיהן. השותפות בין חברות הקבוצה מאפשרת להן לחוש תחושת שוויון, לקבל עצמן ואת התנסויותיהן כנורמטיביות ועל ידי כך להפחית את רמת החרדה המלווה אותן בגיל זה.
מחקרים מראים כי ביטויים סוציו-אמוציונלים ולכידות בקרב משתתפות בקבוצה טיפולית, נמצאו ברמה גבוהה יותר בקבוצות של נשים בלבד. עבודה קבוצתית מאפשרת לנערות הזדמנות לעבוד על בעיותיהן בעזרת אינטראקציות עם משתתפות אחרות בקבוצה. נערות ונשים בקבוצות חד מיניות תפתחנה אינטימיות מיידית וכן נורמות של תמיכה, שיתוף פעולה ומודלים דמוקרטיים גמישים. מבנה זה מאפשר לכל אחת מהמשתתפות לזהות ביעילות כעס, קונפליקט, כאב או אכזבה באופן ישיר. באופן זה קבוצות מהוות סוכנות סוציאליזציה המייצרות כוח על בסיס של זהות קבוצתית-נשית.
 
"קבוצת רכבת"
"קבוצת רכבת" נפתחת פעם אחת בחייה, יש לה תאריך התחלה ואין לה תאריך סיום, וחברי הקבוצה משתנים במהלך תקופת הקבוצה. המשתתפים נכנסים ויוצאים, או שהם משתתפים בקבוצה לפרקי זמן קצרים, כחלק מאילוצי מסגרת שהותם.
בקבוצות מסוג זה יש חשיבות לעבודה במודל שונה מעט מהמקובל בתחום על מנת לאפשר את התפתחות הקבוצה והשגת מטרותיה גם בתנאי חוסר הקביעות המאפיינים אותה.
 
מעון צופיה
מעון צופיה הינו מעון אבחוני ומרכז להתערבות במשבר. הוא מהווה מסגרת התערבות ראשונית לנערות במצבי סיכון ומצוקה אקוטיים. המעון משמש מסגרת טיפולית כוללנית המשלבת תכנים לימודיים, חינוכיים ומקצועיים לצד תראפיה פרטנית וקבוצתית.
הנערות המופנות לצופיה הן בתחילת תהליך מואץ של הידרדרות המאופיינת בתחילה בהיעדרויות מביה"ס ומהבית, כולל מצבים של בריחות ושוטטות. הן חשופות לסכנה של ניצול מיני, חבירה לקבוצות שוליים, שימוש בסמים ואלכוהול, ולא אחת, ניצול לעיסוק בזנות.
הנערות מגיעות למעון במצב של משבר אקוטי, הדורש, בראש ובראשונה, סביבה שתאפשר ארגון, ביטחון וחוויית הגנה. הן חוות מצב של ייאוש וחוסר תקווה, חוויית עצמי מובסת ותחושת כישלון. הנערות אינן מצליחות לגייס כוחות לטובת יצירת נתיב אישי נורמטיבי לעתידן, וזקוקות להגנה, הן מסביבתן והן מעצמן.
מעון צופיה הינו מעון נעול והטיפול בו סמכותי וכופה. ניתוק הנערות מסביבתן נתפס כשבירת המעגל הסטיגמטי בקהילה ובמשפחה, וכסיכוי להתחלה חדשה על בסיס יחסי אמון עם הצוות ועם קבוצת השווים. במהלך הטיפול במעון מוקדשת תשומת לב רבה לחיזוק הקשרים של הנערות עם גורמים בקהילה (מקומות עבודה, מסגרות חינוך, לשכת תעסוקה ועוד), ובעיקר לשיקום היחסים עם המשפחה ועירובה, הן בתהליך הטיפולי והן בהכרעה על המשך הדרך.
משך ההתערבות במעון "צופיה" הינו שלושה חודשים (במקרים מיוחדים אף יותר).
במהלך תקופה זו נערך אבחון מקיף של הנערה. האבחון מתייחס ליכולותיה ומידת כוחותיה כמו גם לרשת התמיכה בבית ובקהילה, והקשרים ההדדיים המתקיימים בינם לבין הנערה. האבחון כולל דוחות מפורטים המתייחסים לתחומי התפקוד, הפן הלימודי והטיפול הרגשי בנערה. דוחות אלו משמשים כמרכיב מרכזי מהמלצות להמשך הטיפול בנערה ולהשמתה העתידית עם תום השהות במעון.
במעון צופיה שני מרחבים – מרחב המגן ומרחב הקידום.
מרחב המגן, הינו מרחב ראשוני, הקולט את הנערות המגיעות למעון. תפיסת העבודה במרחב זה גורסת הגנה מלאה על הנערה מהסביבה הפוגעת תוך מתן השגחה, דאגה והתייחסות אינטנסיביים. הללו מאפשרים לנערה לחוות רגיעה תוך מתן לגיטימציה לרגרסיה רגשית, ולעיתים, אף תפקודית. כל זאת, במהלך כל שעות היום והלילה.
מרחב הקידום, מהווה שלב מתקדם הדורש ארגון כוחות אגו ברמה גבוהה יותר. הנערות נדרשות למסוגלות תפקודית אישית וקבוצתית גבוהה מזו הנדרשת במסגרת מרחב המגן. היכולת לעמוד בדרישות מרחב זה מהווה כלי אבחוני לכוחות וליכולות של הנערה ותורמת לגיבוש דרכי הטיפול בעניינה. שני המרחבים מתפקדים כרצף בשלבי ההתערבות, ומתאפשר מעבר בין מרחבים בהתאם לצרכי הנערה ולתהליך הטיפול.
 
"צמיחה" - גינון ככלי טיפולי – אבחוני במעון צופיה
במעון צופיה מתקיימות מספר קבוצות טיפול באמצעות גינון. כל קבוצה מונה עד 6 נערות. הקבוצות הן "קבוצות רכבת". כל קבוצה נפגשת 3 פעמים בשבוע, 5 שעות שבועיות. המפגשים מתקיימים בגן הנמצא במרחב המגן. "קבוצת רכבת" במעון צופיה מאופיינת בנערות הנמצאות בזמן שונה (אך קרוב) במהלך שהותן במעון. כל אחת מהנערות נמצאת במקומה על ציר הרצף בתהליך אותו היא עוברת. כאשר נערה יוצאת מהקבוצה (בעקבות אילוצי המסגרת – העברת מרחב, סיום שהות וכו'), נערה אחרת נכנסת לקבוצה וכן הלאה.
 
הגן הוקם על ידי הנערות במהלך המפגשים. כל אחת מהנערות מקימה את "חלקת האלוהים" שלה בתוך הגן והיא האחראית הבלעדית לגינתה. הגן בנוי מצמחי נוי, גינת תבלינים וצמחי מרפא, וגידולי ירקות. הגן כולו אורגני, מתוך תפיסה אקולוגית מחד, ומאידך מתוך תפיסה טיפולית טהורה.
הסטינג הטיפולי כולל: סבב הרגשה, פעילות גננית, שיתוף וסיכום. במהלך השיתוף עולים הרגשות ורגשות שונים. הנערות מדברות על חווית הפעילות, כיצד חוו את הפעילות האישית והקבוצתית, ובאמצעות השימוש  ב"כאן ועכשיו" עולים נושאים שונים. מתוך הפעילות הגננית הנערות מבצעות השלכה על חייהן שלהן. תוך כדי שימוש בהקשבה אקטיבית מתחילות הנערות להיפתח ונוצרת אינטימיות בקבוצה, המאפשרת שיתוף עמוק יותר ופתיחות מצדן.
 
הנערה פוגשת את קבוצת הגינון עם הגעתה למעון, בתחילת דרכה במרחב המגן. היא מצטרפת לקבוצה קיימת ובתחילת דרכה לומדת להכיר את קבוצת השוות, את המטפלת ואת המרחב הטיפולי שלנו – הגן. במפגשים הראשונים היא שותפה לפעילות הציבורית בגן. היא מעשבת, מגרפת, פועלת בחממה ועוד. תוך כדי פעילות היא צופה במתרחש במרחב, באזור ההתכנסות, מקשיבה לשפה החדשה, נחשפת למיומנויות הגינון השונות ובודקת את גבולות המרחב הטיפולי.  השלב הבא בתהליך הטיפולי הוא הקמת גינה אישית, פרטית. הנערה בוחרת את האזור בו היא מעוניינת להקים את גינתה. היא מתחילה בפעולות הכשרת הקרקע וסימון גבולות, טיוב הקרקע, שתילה ונטיעה ואחזקת הגינה. לאורך התהליך כולו הנערה נעה סביב עבודה אישית בגינה לבין עבודה קבוצתית.  לאחר תקופה, עוברת הנערה למרחב הקידום ומצטרפת לקבוצת הגינון שם. קבוצת הגינון במרחב הקידום, בנויה מנערות השותפות לקבוצת הגינון הטיפולי מרגע כניסתן למעון, בתקופת שהותן במרחב המגן. למעשה לאורך כל תקופת שהותה במעון, הטיפול באמצעות גינון מלווה את הנערה בתהליך אותו היא עוברת. היא עוברת מקבוצת הגינון במגן לקבוצת הגינון בקידום ויחד עם זאת ממשיכה לשהות במרחב הגנני המוכר. זוהי המסגרת היחידה, פרט לעו"ס, המלווה את הנערה בכל שלבי התפתחותה במעון, מיום כניסתה ועד יציאתה להמשך דרכה.
הטיפול באמצעות גינון מהווה חלק ממערך הטיפול והאבחון במעון. התהליך אותו עוברת הנערה בקבוצת הגינון, לעיתים דומה ומקביל לשאר המסגרות בהן הנערה שוהה ולעיתים נראה כי בקבוצת הגינון הבנות מייצרות משהו אחר, פתוח יותר, אמיתי יותר, מחובר יותר. השהייה במרחב הפתוח, בתוך מעון נעול מהווה פעמים רבות מקום לוונטילציה לנערות, מקום המאפשר להרגיש אחראית ומטפלת, מקום מאפשר.
 
במהלך השיתוף מבצעות הנערות השלכה מעולם הגינון והטבע, לעולמן שלהן. המחשבות, ההגנות, החרדות והפחדים; הרצונות, השאיפות והפנטזיות כל אלה באים לידי ביטוי תוך כדי העשייה בגינה ועולים בשיח השיתוף.
 
 
 
 
י', נערה בת 12, החליטה שהיא אינה מעשבת את גינתה. "בחיים שלי יש המון אנשים רעים שרוצים להשתלט עליי ולהפריע, בדיוק כמו העשבים האלה. ומה לעשות אני לא יכולה לעקור אותם... אז הגינה תתמודד, כמוני". לאחר כחודשיים החלו העשבים לאיים משמעותית על גינתה של י'. היא החליטה לעשב באופן חלקי ואמרה: "עכשיו אני מרגישה כבר עם כוחות, אני יודעת לשמור על עצמי ולסלק עשבים שוטים..."
 
הנערות מנהלות דיאלוג עם הגינה. נושאים כגון דימויי עצמי וקבלה, יחסי קרבה-דחייה-נטישה וכו' הם חלק מהנושאים המרכזיים בהם מתעסקות הנערות במהלך קבוצת הגינון. התכנים העיקריים במהלך הטיפול הם: פנטזיה ותכנון, הקרקע – קבלת הבסיס שלנו ושדירוגו, שורשים, מעברים, מעגל החיים, גבולות, קבלה, נתינה, קרבה – דחייה, תלות – עצמאות, השתלטות ושליטה, התמודדות עם אתגרים, דרכי ומנגנוני הגנה, זהות עצמית, הסביבה שלנו, קבוצת השוות, השמעת קול ובחירה, אובדן ופרידה.   
 
הגן מהווה מקום מפלט ומקור גאווה לנערות. הן אוהבות את גינותיהן. במהלך הביקורים (על ידי המשפחה, עו"ס, קהילה ועוד) הן לוקחות את אורחיהן לגן ומציגות בגאווה את פרי יצירתן. תחושת היצירה, השליטה והאחריות מקנה לנערות חוויות מיטיבות ומעלה את הדימוי העצמי.
 
"הגינה שלי מראה איך אני מרגישה. כשאני שמחה הגינה שלי פורחת ונראית יפה. כשאני בדיכאון או בלי מצב רוח, הצמחים שלי מתים...אם רוצים לדעת איך אני מרגישה שילכו לראות את הגינה שלי".
 
בגינה האישית הנערה מוצאת מקום להביע את עצמה, להשמיע את קולה ולבחור את בחירותיה. פעמים רבות הגן משמש אפשרות לויסות עצמי לנערות.
 
הטיפול באמצעות גינון מהווה חלק ממערך האבחון והטיפול במעון. רגע כניסתה לקבוצה, השתלבותה או אי השתלבותה בקבוצת השוות, בחירת מיקום הגינה האישית, גודלה, צורתה, הצמחים אותם בחרה, עבודה האישית והקבוצתית, כל אלה ועוד בונים את הדו"ח האבחוני המופק לכל נערה בקבוצת הגינון. הדו"ח מהווה חלק מהמרכיבים בבחינת המשך דרכה של הנערה והמלצות להשמתה במסגרות המשך.